על זוגיות, נאמנות וקדושה בימים של תופת וזוועה | פרופיל של אנשים ששימרו ויצרו חיים בזמן שהכול סביב נחרב עד היסוד | טבילה בנמל בתנאים בלתי אפשריים.

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. עננים קודרים פושטים בכל אירופה, ומגיעים גם להולנד.

שם, לאחר הכיבוש הנאצי, התגברו בהדרגה ההגבלות האנטישמיות כנגד היהודים, עד שגורשו למחנות ריכוז והשמדה. רבים מהם ניסו להימלט או להסתתר. ביניהם היו אורי ורבקה כהן, בני זוג יהודיים שהתמודדו במלחמת ההישרדות היומיומית.

אורי היה יליד גרמניה, מראהו היה "ארי" ולא הסגיר את מוצאו היהודי. המראה של רבקה, לעומתו, היה יהודי טיפוסי. הליכה ברחוב היוותה עבורה סיכון ממשי. הם מצאו את עצמם ללא קורת גג, חשופים לסכנת מוות מיידית. האימה אורבת בכל פינה...

אורי ורבקה כהן

את ילדתם הפקידו אצל משפחה הולנדית, שגידלה אותה והצילה את חייה.

אורי גילה תושייה. הוא החליט למצוא חדר בו יוכלו להתגורר, תמורת תשלום. לפני הכיבוש הנאצי, הוא למד אצל הולנדי כיצד לפסטר גבינות וחלב. כאשר אסרו הגרמנים להעסיק יהודים, וציוו לפטר אותם, אמר ההולנדי טוב הלב לאורי: מעכשיו, אתה פועל שלי. תעבוד אצלי ואשלם לך משכורת שבועית. כך הייתה לאורי משכורת קבועה שהספיקה בעבור דמי שכירות.

כסף יש, נותר למצוא מקום...

בתעוזה מיוחדת, הוא נכנס לבניין שמול בניין הגסטאפו, עלה במדרגות, דפק בדלת אחת הדירות ואמר: אנחנו זוג יהודי, אסור לנו לחיות בעולם...

אם תתנו לנו חדר להתגורר בו, נשלם לכם דמי שכירות מדי שבוע. בעל הבית הסכים, וכך היה.

אורי הצטרף לפרטיזנים. במראהו ה"ארי", הוא נכנס אל מעוזי הנאצים, אל המסעדה בה נהגו לשבת ואל מקומות התקהלותם, כשבכיסו עיתון נאצי. כיליד גרמניה, הכיר היטב את שפתם. הוא האזין ואסף מידע חשוב. אורי השתתף בפעולות שונות שנועדו להחליש את האויב הנאצי.

רבקה נאלצה להסתגר בבית. מראֶהָ היהודי האופייני היווה סכנה. היא הייתה אישה נאה, ובעל הבית ההולנדי החל לחפש את קרבתה, מנסה ליצור מגע.

רבקה פנתה ואמרה לו בתקיפות: "אני יהודייה! אתה רואה כאן מבעד לחלון את בניין הגסטאפו? אתה יכול למסור אותי לידיהם, והם יחסלו אותי, אך לגעת בי – אינך יכול. אני יהודייה, וזה אסור!". האמונה והנחישות בה נאמרו הדברים, פעלו את פעולתם. לאורך שנות המלחמה הוא לא העז להתקרב אליה יותר.

אורי ורבקה התגוררו לאורך שנות המלחמה בחדר בבית ההולנדים.

גם אז, בתקופות האפלות ביותר, במצור ומצוק, הם לא ויתרו על הטהרה.

בתנאים בלתי אפשריים הם עשו זאת. שמרו על חיי זוגיות יהודיים, המכוונים על פי כללי טהרת המשפחה.

מקווה טהרה אין, היכן, אם כן, ניתן לטבול? המקום המתאים היחיד היה הנמל, הנמצא בקצה העיר. שעת לילה מאוחרת. האפלה סמיכה ודוממת, אין לצאת ולבוא בשעות אלה, עוצר! למרות האיסור להסתובב ברחובות, פוסע הזוג היהודי, בגבורה ובנחישות, לכיוון הנמל. הם לא יוותרו על טהרת המשפחה. הקשר הזוגי יושתת על טהרה בלי פשרות. גם במחיר של סכנות נפשות.

הצעידה ממושכת, הלב הולם עם כל פסיעה. כל רחש מקפיא את הדם, עוצר נשימה. אחרי זמן שנדמה כנצח, הם מגיעים לנמל. שם, בחסות החשיכה, בין האניות, יורדת רבקה למים, לטבילת טהרה.

וגם שם היא לא מוותרת על שום פרט. החושך נורא, הסכנה מוחשית, אך הדבקות במצווה גוברת עליהם. קווצות שערותיה, תלתלים תלתלים, מקשים על טבילה בשלמות, כהלכה. היא טובלת פעם, ועוד פעם, עד לטבילה כשרה.

מהמים היא יוצאת אחרת. טהורה. בדרך חזור, הפחד עדיין מפעפע בעצמות, הדריכות לא מרפה. אך הרגליים קלות יותר, כמעט מפזזות, באושר מיוחד, טהור. שמחה של מצווה, סיפוק של גבורה.

את מתנת הטהרה הם קנו במאמץ עילאי, וזכו.

רבקה הרתה. שנה וחצי לפני סיום המלחמה נולד התינוק הזעיר. בניגוד גמור לגדיעת החיים הבלתי נתפסת שסביב, הוא הגיח לעולם, אות לחיים חדשים. התינוק נמסר למשפחה הולנדית שגידלה אותו במסירות רבה עד לסיום המלחמה. רק בגיל שנה וחצי, כשוך הסער, הוכנס בבריתו של אברהם אבינו. השם היהודי שניתן לו אז, אומר הכול. מספר על גבורה יהודית אמיתית, על הרוח הטהורה, העוברת במסורת נצח בעם ישראל, ואף צר לא יכול לה, ולא יוכל לה. קראו לו עוזיאל.

וילם וקורי ואן-דר-חרינד, חסידי אומות העולם, שגידלו את עוזיאל.

אורי ורבקה עלו לישראל וזכו להאריך ימים ולרוות נחת מהצאצאים. עד סוף ימיה ניכרה על פניה של רבקה הארה מיוחדת. גם בגיל שיבה, לא קמטו הפנים, ונראו רעננות וקורנות. אולי היה זה אור הטהרה שנקנתה במאמצים כה מרובים.

דבי מנצברג