שליחת חב"ד בקטמנדו משתפת בחוויה מטלטלת שעברה, במפגש עם זוגיות על סף קריסה | על הבטחה שניתנה בסערת רגשות והתפתחה לכיוונים לגמרי לא צפויים

 

 

כשמוכר העיתונים עובר בין סמטאות העיר קטמנדו, אני יודעת שהשעה היא בדיוק שבע ושלושים. מן הצריפים המאובקים מגיחים בעלי הדוכנים והרוכלים טרוטי עיניים, פוסעים אל עבר הנהר לרחצה של שחרית.

פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר הנושבת לעמק קטמנדו היישר מן ההרים הלבנים המקיפים אותנו.

הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת תחת חלון הבית שלנו.

דפיקות על הדלת מנערות אותי ליום החדש.הראשונה קלושה והשנייה כבר נמרצת יותר.

"זהו חני. אני תקועה", היא אומרת לי מיד כשאני פותחת, "תקועה לגמרי".

תוך שניות היא חוצה את המפתן ונופלת על הספה שלנו.

אין לה עוד מה לומר. שותקת. אמרה מספיק.

לא תמיד יש צורך להכביר במילים, והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם.

אני שותקת יחד איתה.

חלום שנגוז

כבר כמה ימים יושבת לימור בבית חב"ד שקטה ומהורהרת. מדי פעם שואלת שאלה זו או אחרת אך רוב הזמן דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום.

לצידה יושב בעלה, זעוף פנים ורציני. את קולו לא שמענו עדיין.

"זה פשוט לא ילך בינינו", היא אומרת לי לבסוף על הספה. "זה פשוט לא ילך".

בתחילה הכול היה טוב כל כך.

אם לחלומות שלהם היה צבע - היה העולם כולו נשטף בצבעי התקווה הוורודים שהציפו אותם.

לימור הילכה בין האנשים כשקסם הנישואין הטובים מעטר את ראשה ועיניו של אמיר בעלה האירו את חלונות העיר תל אביב.

ואז החלו הניסיונות להרות. שנה. שנתיים. ועוד שנה.

מהר מאוד הם הבינו שיש כאן בעיה.

מביטים היו בעיניים כלות על המשפחות שסביבם. מריחים את ריחו של תינוק שנולד ולא להם.

למה? למה לכולם ורק להם לא? "לא חסכנו באמצעים, כסף הרי לא חסר לנו", היא מסבירה. "אין מומחה שלא ביקרנו אצלו. אין טיפול שלא ניסינו. לכולם אותה תשובה: זה לא יקרה!".

ופתאום החלומות שלה נהפכו לאפורים והאור בעיניו של בעלה כבה לגמרי.

חילוקי הדעות והריבים קנו להם משכן של קבע בביתם.

הבטחה נואשת

רגע לפני שנטשו את ספינת הנישואין הטובעת הם החליטו על מוצא אחרון.

עזבו את הזריקות והטיפולים וארזו את תרמיל הדרכים העצוב, "לנקות את הראש. לנסוע הכי רחוק שאפשר", היא אומרת. "בתחילה לנפאל ומשם להודו ואולי גם לסין. אם בטיול לא נצליח לשקם את שנהרס - אז כבר אין לזה סיכוי".

הדמעות מגיעות כשהיא זועקת שגם פה זה לא מצליח. שהצער שלהם קורע את תרמיל הדרכים. שהעצב שובר את מקלות ההליכה.

היא בוכה לי על הכתף ואצלי בתוך הראש כבר שורקות הרוחות.

"לימור, אני רוצה שתבואי איתי לטבול", אני אומרת לה ומהדקת את אחיזתי בידה. הבטן שלי מתהפכת. לטבול? מאיפה זה יצא לי עכשיו? היא עוזבת את אחיזתי באחת.

"לטבול? במקווה כאילו? מה פתאום לטבול?", היא קמה מן הספה. "אני כבר טבלתי פעם אחת לפני החתונה וזה לגמרי הספיק לי. לא תודה!".

"אבל את לא מבינה!" אני חותכת את דבריה, "את תבואי איתי לטבול ויהיה לך ילד!".

מה קורה לי? זו כל כך לא אני. "אני מבטיחה לך לימור", אני לוחשת לה "יהיה לך ילד!".

מי אני בכלל? ממתי אני מבטיחה ילד בכזה בטחון? אבל באותו רגע הרגשתי שאני שליחה. שאני צינור. שאני מעבירה מסר מעולם אחר.

היא מביטה בי כנשוכת-נחש. כעוסה ומאוכזבת. "תתביישי לך חני!", היא אומרת. "איך את מעזה להבטיח לי דבר כזה? עשר שנים שאני מתרוצצת מרופא לרופא ואף אחד מהם לא מעז להבטיח לי ילד!".

הכאב בעיני השקד שלה מפלח לי את הנשמה.

צעדיה חפוזים בדרכה אל דלת היציאה.

רגע לפני שהיא אוחזת בידית אני תופסת את ידיה. מביטה לה עמוק בעיניים ומבקשת ממנה להקשיב לי.

רק עוד רגע אחד.

"אין לנו כאן מקווה לימור"* אני מספרת לה. "אנחנו טובלות פה בנהר. בשביל לטבול צריך לנסוע שעה וחצי. לטפס עוד שעה בהרים. להגיע לנהר שהוא קפוא! לשבור קרח! באמת לשבור קרח!", הדמעות מתגלגלות במורד לחיי. מאיפה הן הגיעו בכלל? "אני רוצה שתבואי איתי לטבול", אני מתחננת, "אני רוצה שתשברי איתי את הקרח... ואני מבטיחה לך, יהיה לך ילד".

הידיים הקרות שלה מתחממות אט אט. המבט בעיניה מתרכך. "מאיפה באת לי פתאום חני?", היא ממלמלת. "די. אנחנו כבר ויתרנו. ומה עם אמיר? הוא בכלל לא דתי. אנחנו הרי לא מאמינים בדברים האלה. מה אני אגיד לו?". אני מרגיעה אותה שלא תדאג. חזקי בעלי כבר ידבר עם אמיר.

המלחמה בתוכה נרגעת.

עיניה מתבהרות.

הקרח נשבר

קרני השמש מן החלון משרטטות נקודות של חן ורוגע על לחייה.

"בואי חני", היא אומרת לי, "בואי נלך כבר".

אני מסבירה לה שעוד לא. קודם נשב ונבין קצת...

במשך השבועיים הקרובים היא מגיעה אלי הביתה. אנחנו יושבות ומדברות. לומדות את משמעותה של טהרה. על הכוח של האישה היהודית. על העוצמה שיש לה. עיניה של לימור משתוקקות והיא כמעט ולא נוגעת בקפה ובעוגת הקינמון של הבוקר.

אמיר בעלה אכן התנגד בהתחלה אבל כשהגיע יום הטבילה הוא הגיע אלינו יחד איתה בכדי לחכות לה עד שתחזור.

לימור נכנסה מיד אחריו.

היא הייתה לבושה בשמלה לבנה והיה לה כזה אור בעיניים, אור שאני בטוחה שגם אמיר לא ראה הרבה מאוד זמן.

- - -

ריקשת האופניים המקרטעת לוקחת אותנו אל תחנת האוטובוס. אנו בדרכנו אל הכפר ב. נילקנתא - שם נמצא הנהר שלנו. באוטובוס הישן אין חלונות. הרוח העיקשת צולפת על פנינו. הכיסאות שבורים לגמרי. שכנינו למסע הם עשרות נפאלים צפופים. עשר תרנגולות ושלוש עיזים. ריח חריף של זיעה אופף אותנו. הדרך פתלתלה וסבוכה. לא אחת אנו תלויים מעל תהום רבה.

בכל פעם שזה קורה אני מגניבה מבט חושש אל לימור, אבל היא קורנת. שום דבר מזה לא אכפת לה.

כשאנחנו יורדות מן האוטובוס הטבע שר לנו שיר של יום.

הרי ההימלאיה הלבנים קוראים לנו מכל עבר. קופים מרקדים מעץ לעץ. הירוק מתערבב בתכלת שמים.

אני כבר רגילה למראות. לימור מוקסמת לגמרי.

יש לנו עוד שעה לטפס. עד אז כבר תבוא השקיעה ויצאו גם כוכבים.

הדרך למעלה ארוכה ומתישה. אנחנו מעבירות אותה בסיפורים על פעם. על נשים צדקניות שזו הייתה דרכן לטבול מדי חודש בחודש.

הנה אנו פוסעות בפסיעות שלהן כעת.

מתחברות אליהן בעליה התלולה הזו אל מרומי הכפר.

אני כבר יודעת שדווקא הפשטות במקום בו זכינו להיות שליחים, נפאל הפשוטה הנפלאה והקדומה הזו בה אנו חיים, זו שמרבית שעות היום אין בה חשמל, המים לא תמיד זורמים בברזים, העוני מחפיר, התשתיות לקויות, היא המקרבת אלינו כל כך הרבה נשמות.

את העלייה שאני עולה כעת עם לימור עלו איתי עשרות נשים שבמקום ממנו הן באות הן חששו כל כך מהטבילה, ודווקא כאן נשבר הקרח.

סיפורי המקווה בנהר שבה את ליבן. החוויה הנשית שבטבע קסמה להן.

רק הן מול בורא עולם וההרים שממול לוחשים תפילה.

- - -

שעת רחמים

אני כבר מזהה כל סלע וזיז בעיניים עצומות.

פניה של לימור מאירות כלבנה. אנו כמעט ולא זקוקות לפנס הראש שמאיר לנו.

"בואי לימור", אני מבקשת ממנה קודם שניגש לנהר, "בואי שבי איתי רק רגע. שיר שאני אוהבת לשיר עם הבנות לפני הטבילה. תקשיבי למילים".

המים העולים מן הנהר שרים איתנו. הציפורים עוצרות ממעופן.

"תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך". לימור חוזרת אחרי מילה במילה. ראשה מונח על כתפי. ידינו אוחזות זו בזו. "שעת רחמים ועת רצון מלפניך".

כעת אני מוציאה מן התיק את הגרזן. ניגשת לנהר לשבור את הקרח.

המים קפואים תחת אצבעותיי.

לימור ממתינה כשכל גופה רועד ולא רק מהקור.

כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת צעקה מפיה. "זה קפואאאאאא". יבבות קולה מגיעות עד כיסא הכבוד.

כוכבי שמים יורדים מטה כשהיא יוצאת מן הנהר.

טהורה ושקטה.

אני מכבדת את הרגע. לא מכבירה במילים. רק מחבקת אותה בחיבוק של תפילה.

אנו יושבות על העפר התלול. שתי נשים מול הבריאה כולה.

מתפללות. מבקשות.

- - -

למחרת היא נסעה יחד עם אמיר. להודו ומשם לסין. לא נשארנו בקשר. ניסיתי להתחקות על עקבותיה בכל מיני דרכים אך לשווא. היא פשוט נעלמה לי.

רק אחרי עשרה חודשים צלצל הטלפון בביתי. לימור הייתה על הקו.

בהתחלה שמעתי רק בכי.

נולדה לנו בת, היא אמרה.

קראנו לה נסיה.

 

חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל