הסקופ האמיתי

על השיגרה האפורה שמאפשרת לנו להנות מרגעים מיוחדים | מה מייצר 'אייטם'?

 

עיתונאים רגילים לחשוף סקופים. לרצות לשתף את הקהל שלהם בגילויים בלעדיים. טהרת המשפחה, לעניות דעתי, היא סוג של סקופ. תגלית מרעישה שהציבור הרחב לא מספיק מכיר. "אייטם" שהתקשורת עוד לא חשפה כמו שצריך.

למה בעצם טהרת המשפחה לא מדוברת כמו כשרות, שבת ותפילין? כנראה כי על נושאים שבצניעות - גם מדברים בצניעות. כנראה הנושא הזה יקר כל כך - שהוא נסתר. הסוד הזה כל כך עוצמתי - שלא מדברים עליו. אבל אולי מרוב בושה ומבוכה לדון בפומבי במנגנון הזוגיות היהודי הנצחי - אנחנו מפסידים את הזירה כולה. בזמן שאנחנו שותקים (כלומר שותקות) - תפיסות אחרות לגמרי משתלטות על פס הקול הציבורי והתקשורתי שלנו. תעשיית הטלוויזיה, הבידור והפרסום הרי לא מתביישת. היא מציגה בראש כל חוצות, לצערנו, איך לטעמה זוגיות צריכה להיראות. הרבה יותר אטרקטיבי לצלם משברים ודרמות בזוגיות, מאשר לתעד בית שנבנה במסירות ובנאמנות לאורך שנים.

יש הרבה יותר רייטינג להחלפת בני זוג תדירה על ידי כוכבים (עד שמודפס העיתון שמספר מי יוצא עם מי, המציאות כבר משתנה וצריך מהדורה שנייה) - מאשר לאהבה של שני בני שמונים שמתעוררים כל בוקר לעוד יום בעל משמעות. לכן אני שמחה לכתוב על הגישה היהודית לסיפור, גישה שהיא גם עתיקה וגם אקטואלית מאוד.

אז מה סוד הקסם, לדעתי, במצוות טהרת המשפחה? העיקר הוא בעצם האמירה "אסור" ו"מותר". אנחנו אומרים בהבדלה, במוצאי שבת, "ברוך המבדיל בין קודש לחול". האבחנה הזו נכונה לא רק לגבי היחס בין השבת לבין ששת ימי המעשה, אלא לגבי כל העולם שסביבנו. התורה מרגילה אותנו ליחס מורכב כלפי המציאות: חלק ממנה אסור, וחלק ממנה מותר, ורגעי המעבר בין שני התחומים האלה חשובים מאוד. זה נכון כאמור, קודם כל, לגבי השבת, שנותנת טעם לכל ימי החול.

בלי הקודש אין חול, ובלי החול אין קודש. בלי הבאסה של יום הראשון ובלי ההמתנה של יום חמישי - בעצם אין שבת. זה רלוונטי גם לגבי המזון שאנו אוכלים. אנחנו לא מתייחסים לעולם החי שסביבנו באופן גורף ("הכול אסור" או "הכול מותר"). יש חיות טהורות ויש חיות טמאות. בלי "כשר", אין גם "לא כשר". הבריאה כולה תחומה בגבולות עדינים של קודש וחול. שלא נתנזר ממנה מצד אחד, ושלא נתנפל עליה מצד שני. גם הכסף שאנו מרוויחים מקבל יחס דומה: עשירית ממנו הוא קודש לצדקה ("מעשר") - ותשעים אחוזים לא.

ובשקט בשקט, בעולם שבו אלפי שנים השעמום הורס את הזוגיות, והיצרים מבלבלים את הקשר - מציגה התורה פורמט כזה גם בתוך הבית פנימה: גם אחרי שמתחתנים, ולכאורה חיים מעתה יחדיו לנצח נצחים, אין שגרה. יש זמנים של "אסור" וזמנים של "מותר". כמה מוזר וכמה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על תקופה של "טומאה". אבל כמה עמוקה התובנה היהודית שמסתתרת כאן, כמה מרעיש הוא הסקופ: בלי זמנים של טומאה בקשר הזוגי - לא ייתכנו בו גם זמנים של קדושה.

 

סיון רהב מאיר